הגוף שלי העסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הרי לכולנו יש גוף. לא תמיד ידעתי מה אני מרגישה כלפיו. אני חושבת שאת היחס שלי אליו קיבלתי מבחוץ, מהסביבה. תכלס, אם להיות אמיתית, לי לא הייתה איתו בעיה עד שלסביבה התעוררה בעיה. פתאום הבנתי שאני לא בגבולות של מה שמצופה ממני, התחלתי לקבל הערות על האוכל, במיוחד הערות על ההנאה שלי מאוכל ורצון לעוד, היו הערות וציחקוקים. הסביבה שלי הבינה מה שאני עוד לא ידעתי, יש מחיר להתנהלות חופשית עם אוכל למישהי עם נתוני פתיחה כמו שלי, גוף רחב, אזורים מלאים, וברור שאם את אוהבת לאכול אז מייד גם רואים.

גדלתי אל תוך מציאות של השוואה, של רצון לתקן, להתאים לטבלה, מציאות שמלכתחילה שמה אותי על משבצת, שכמו שאני, אני לא מספיק טובה. 

גדלתי עם רגש של אי שביעות רצון, אכזבה ובושה. רגשות קשים לילדה מתבגרת.